<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' נדרים פ"ח</h1>
<h2>דף ה.</h2>
מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו וכן הורו הגאונים.
<h2>דף לג.</h2>
האומר, הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי, או הנאה המביאה לידי מאכל[י] אסורה עליך, הנאסר לא ישאל מן האסור לו נפה וכברה וריחים ותנור ושק להביא בו פירות וכל דבר שעושין בו אוכל נפש, אבל משאילו נזמים וטבעות וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. מקום שדרכן שאין משאילין כלים אלא בשכר, אסור לשאול ממנו אף כלים שאין עושין בהן אוכל נפש. היו במקום שאין נוטלין שכר (לשאול) [ושאל] ממנו כלים שאין עושין (מהן) [בהן] אוכל נפש כדי להראות בהן בפני אחרים שיהנה מהן, או שביקש לעבור בארצו כדי לילך למקום שיהנה בו, אסור מספק ואם נהנה אינו לוקה. אין בין מודר הנאה מחבירו למודר ממנו הניית מאכל, רק דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש במקום שמשאילים אותם שם בחנם.
המודר הנאה מחבירו, בין בנדר ובשבועה, מותר האוסר לשקול לו שקלו, ופורע חובו, שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום, רק מנע התביעה ומניעת תביעה אינה בכלל איסור הנאה. לפיכך מותר לו לזון אשתו ובניו ועבדיו ואפילו הכנענים, אע"פ שחייב במזונותם. אבל לא יזון בהמתו בין טמאה בין טהורה, שהמוסיף בבשרה היא הנאה שהגיע ליד ראובן. ואם (החמיד) [המדיר] כהן מותר להקריב קרבנותיו, שכהן שליח שמים הוא ולא שליח בעל הקרבן. ומשיא שמעון בתו הבוגרת לראובן מדעתה, אבל אם היתה נערה, שעדיין היא ברשותו, אסור, שזה כמוסר לו שפחה לשמשו.
<h2>דף לד:</h2>
האומר, ככרי זו אסורה עליך, אע"פ שנתנה במתנה אסורה עליו. מת ונפלה לו בירושה, או שנתנה לו אחר במתנה, מותרת, שלא אמר לו אלא ככרי והרי עתה (כולו) [אינה שלו]. אמר, פירות אלו אסורין עליך, ולא אמר פירות[י], אע"פ שמכרן או מת ונפלו לאחר אסורין עליו, שהאוסר דבר שהוא שלו על חברו אע"פ שיצא מרשותו באסורו עומד, אלא אם כן אמר, נכסי, או פירותי, או ביתי, שהרי לא אסרן אלא כל זמן שהן ברשותו.
<h2>דף לה:</h2>
ותורם תרומותיו ומפריש מעשרותיו מדעתו, אם אמר, כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, אבל לא יאמר לו לתרום, שעושה אותו שליח וזו הנאה לו. ומלמדו תורה שבעל פה, הואיל ואסור ליטול עליה שכר. אבל לא תורה שבכתב, שנוטלין עליה שכר [ואם אין דרכם שם ליטול שכר] על תורה שבכתב מותר. בין כך ובין כך מותר ללמד בנו.
<h2>דף לח:</h2>
המדיר בנו מפני שאינו עוסק בתורה, האב מותר (נמצאת) [למלאות] לו חבית מים ולהדליק לו הנר ולצלות לו דג קטן, שאין כוונתו רק להנאה גדולה ודברים אלו לגבי בן אין חשובין.
ומותר הנאסר לשתות כוס [של] תנחומי[ן] (חמין) מידו של שמעון משל ראובן, וכן כוס של בית המרחץ. ואסור בהנאה בגחלת האוסר(ת), ומותר בשלהבתו.
חלה הנאסר, האוסר מבקרו. ומקום שנוטלין שכר היושב עם החולה לצוות לו, לא ישב שמעון, אך מבקרו עומד. ומותר לרפאתו בידו, שזו מצוה היא. חלתה בהמתו לא ירפאנה, אבל יאמר לו, עשה כך וכך.
<h2>דף מא:</h2>
ורוחץ עמו באמבטי גדולה, אבל לא קטנה, שמהנהו בשעה שמגביה עליו המים. וישן עמו במטה בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, שהרי מחממו, ומיסב עמו על המטה. ואוכלין על שולחן אחד, אבל לא מקערה אחת ולא מאבוס שלפני הפועלים, שמא יניח האוסר חתיכה אחת טובה ולא יאכלנה כדי שיאכלנה הנאסר. וכן בפירות שבאיבוס. אבל אם אכל האוסר מקערה שיודע שכשיחזירה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויתננה לנאסר, מותר ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו.
<h2>דף מב.</h2>
ואסור לנאסר לאכול פירות שדה שמעון ואפילו בשביעית שהכל הפקר, שהרי לפני שביעית נדר, אבל אם נדר בשביעית אוכל מן הפירות הנוטות חוץ לשדה ולא יכנס לשדה אע"פ שהקרקע הפקר, גזירה שמא ישהה שם אחר שיאכל ולא הפקירה אותו תורה רק כל זמן שהפירות בתוכה. במה דברים אמורים בשאמר לו, הנאת נכסים אלו אסורין עליך, אבל אם אמר לו, הנאת נכסי, או שנשבע הנאסר או נדר מנכסי האוסר, כיון שהגיע שביעית אוכל מפירות שדהו, שיצאו מרשותו, אבל לא יכנס לשדה, כדפרי'. לא נאסרה לנאסר רק הנאת מאכל האוסר בלבד, (אבל) [אם] לפני שביעית נאסרה בין בנדר ובשבועה, יורד לתוך שדהו ולא אוכל מפירותיו, ואם בשביעית נאסרה יורד ואוכל, שפירות אלו הפקר.
האומר לבנו, הרי אתה אסור בהנאתי, או שנשבע שלא יהנה בו, אם מת יירשנו, שזה כאומר, נכסי עליך אסורין. אסר הנאתו עליו ופירש בין בחיי בין במותי, ומת, לא יירשנו, שזה כאומר, נכסים אלו אסורין עליך.
אסר ב[נ]ו בהנאתו ואמר, אם [י]היה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני נכסי כדי להקנותו לבנו, מותר והבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר אם יהיה תלמיד חכם. זה הבן האסור בירושת אביו, אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו מותר. וכן אם פרעה בחובו או בכתובת אשתו. וצריך להודיעו שאלו נכסי אבא שאסרן עלי(ו), שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע (חבירו) [חובו].
<h2>דף מב:</h2>
האומר, ככרי זו אסורה עליך, אע"פ שנתנה במתנה אסורה עליו. מת ונפלה לו בירושה, או שנתנה לו אחר במתנה, מותרת, שלא אמר לו אלא ככרי והרי עתה (כולו) [אינה שלו]. אמר, פירות אלו אסורין עליך, ולא אמר פירות[י], אע"פ שמכרן או מת ונפלו לאחר אסורין עליו, שהאוסר דבר שהוא שלו על חברו אע"פ שיצא מרשותו באסורו עומד, אלא אם כן אמר, נכסי, או פירותי, או ביתי, שהרי לא אסרן אלא כל זמן שהן ברשותו.
ואסור לנאסר להשאילו ולהלוותו ולמכור לו, גזירה שמא ישאלנו וילונו ויקח ממנו. נזדמנה לו מלאכה עמו, שהיו קוצרים כאחד, (עושים) [עושה] ברחוק ממנו, שמא יסייענו.
<h2>דף מו.</h2>
היה לאוסר מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר, אם יש לאוסר בהן תפיסת יד, כגון שהניח מהן כל שהו לעצמו שלא שכרו, אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובבית הבד עקל אחד, אסור (ונאסר) [לנאסר] להכנס לאותה מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל מותר. שאין אני קורא בזה, איש כי יקדיש ביתו [ויקרא כ"ז], אע"פ שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך [דברים ז'], בפרק קמא דעבודה זרה [ט"ו ע"א], דשכירות אינו קונה. וכתב הר"ם מקוצי, שיש לחלק בין הקדש גמור לנדר, שהרי אמר פרק האומר משקלי [ערכין כ"א ע"א], ובתוספתא דב"מ [פ"ח הי"ג], המשכיר בית לחבירו והקדיש הדר מעלה שכר [להקדש] ובירושלמי דפרק מקום שנהגו [פסחים פ"ד ה"ט] מסיים, במה דברים אמורים בזמן שלא (הקדיש) [הקדים] לו שכרו, אבל (הקדיש) [הקדים] דר בו בחנם. והטעם, שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו וכן השיב ר"ת. והא דאמר פ' אע"ג [כתובות נ"ט ע"ב], שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש [דקדשה] משמע שאם אמר מעכשיו אינה קדושה. פריבר"א הטעם מפני שממשכן דומה למשכיר (שהקדיש) [שהקדים] לו שכרו שאינו יכול להקדישו. ואע"פ שבפ' הרבית [ב"מ ע"ג ע"ב] גבי רב מרי שמשכן לו גוי [בית] אחד, משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים [ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים] אפילו (הקדיש) [הקדים] שכרו. אומר הרי"ם מקוצי, דהקדש שאני דכתיב ביתו.
האומר, ככרי זו אסורה עליך, אע"פ שנתנה במתנה אסורה עליו. מת ונפלה לו בירושה, או שנתנה לו אחר במתנה, מותרת, שלא אמר לו אלא ככרי והרי עתה (כולו) [אינה שלו]. אמר, פירות אלו אסורין עליך, ולא אמר פירות[י], אע"פ שמכרן או מת ונפלו לאחר אסורין עליו, שהאוסר דבר שהוא שלו על חברו אע"פ שיצא מרשותו באסורו עומד, אלא אם כן אמר, נכסי, או פירותי, או ביתי, שהרי לא אסרן אלא כל זמן שהן ברשותו.
<h2>דף מז.</h2>
האומר לבנו, הרי אתה אסור בהנאתי, או שנשבע שלא יהנה בו, אם מת יירשנו, שזה כאומר, נכסי עליך אסורין. אסר הנאתו עליו ופירש בין בחיי בין במותי, ומת, לא יירשנו, שזה כאומר, נכסים אלו אסורין עליך.
האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר ושבועה, גדוליהן וחלופיהן ספק, לפיכך חבירו אסור בגדולי פירות אלו ובחלופיהן ואם עבר ונהנה נהנה.
ראובן שאמר לשמעון, הרי פירות פלוני אסורין עליך, או הרי את אסור(ין) בהנאת פלוני, אין זה כלום, שאין אדם אוסר בדבר שאינו שלו, אם לא שענה שמעון אמן.
<h2>דף מז:</h2>
ראובן שאמר לשמעון, הריני עליך חרם, או הרי אתה אסור בהנאתי, שמעון אסור ליהנות ממנו ואם נהנה אינו לוקה, שהרי לא אמר שמעון כלום. אבל ראובן מותר ליהנות בשמעון, שהרי לא אסר עצמו בהנאתו. אמר [ל]שמעון, הרי אתה עלי חרם או הריני אסור בהנאתך, אסור ראובן ליהנות בשמעון ואם נהנה לוקה, שהרי חלל דברו, ושמעון מותר בהניית ראובן. אמר, הריני על(י)יך חרם ואתה עלי, או הריני אסור בהנאתך ואתה אסור בהנאתי, שניהם אסורין זה בזה.
<h2>דף מח:</h2>
אסר ב[נ]ו בהנאתו ואמר, אם [י]היה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני נכסי כדי להקנותו לבנו, מותר והבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר אם יהיה תלמיד חכם. זה הבן האסור בירושת אביו, אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו מותר. וכן אם פרעה בחובו או בכתובת אשתו. וצריך להודיעו שאלו נכסי אבא שאסרן עלי(ו), שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע (חבירו) [חובו].
<h2>דף נב.</h2>
הנאסר עליו מין ממיני מאכל, בין בנדר בין בשבועה, ונתבשל עם מינים אחרים או נתערב מותר במיני המותרים, אע"פ שיש בהן טעם המין האסור. ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים, אם יש בהן טעם דבר האסור אסור[י]ן ואם לאו מותרין. כגון שאם נאסר בבשר (זה) או ביין מותר לאכול מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר ועם היין, אע"פ שיש טעם הבשר והיין בהן ואין אסור רק הבשר או היין בפני עצמו. נאסר בבשר (בב)זה או ביין זה ונתבשל עם הירק, אם יש בירקות טעם בשר או טעם יין אסורין ואם לאו מותרין, שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבלות ושקצים. לפיכך, אמר, בשר זה אסור עלי, הרי זה אסור בו ובמרק שלו ובתבלין שבו. נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפילו טפה בחבית, נאסר הכל, שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו.
<h2>דף נז.</h2>
האומר, פירות אלו קרבן עלי, או קרבן הן לפי, אסור בחילופיהן ובגדוליהן וכל שכן במשקין היוצאין מהן. נדר או נשבע, שאינו אוכל או שאינו טועם אותן, אם הדבר שזרעו כלה, כגון חטה ושעורה, מותר בחלופיהן ובגדוליהן, אם הדבר שאין זרעו כלה בארץ כשזרעו, כגון בצלים ושומין, אפילו גדולי גדוליהן אסורין. ובין כך ובין כך משקין היוצאין ספק ואם שתה מהן אינו לוקה. האומר לאשתו, מעשה ידיך עלי קרבן, או קרבן הן לפי או קרבן הן על פי, אסור בחלופיהן ובגדוליהן. שאיני טועם שאיני אוכל, אם היו פירות מעש(י)ה ידיה דבר שזרעו כלה, מותר בחלופיהן ובגדוליהן, ואם הדבר שאין זרעו כלה, אפילו [גדולי] גדולין הן אסורין. ולא יבטל העיקר בגדוליהן שרבו עליו, שהן דבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו ברוב.
<h2>דף פו.</h2>
היה לאוסר מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר, אם יש לאוסר בהן תפיסת יד, כגון שהניח מהן כל שהו לעצמו שלא שכרו, אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובבית הבד עקל אחד, אסור (ונאסר) [לנאסר] להכנס לאותה מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל מותר. שאין אני קורא בזה, איש כי יקדיש ביתו [ויקרא כ"ז], אע"פ שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך [דברים ז'], בפרק קמא דעבודה זרה [ט"ו ע"א], דשכירות אינו קונה. וכתב הר"ם מקוצי, שיש לחלק בין הקדש גמור לנדר, שהרי אמר פרק האומר משקלי [ערכין כ"א ע"א], ובתוספתא דב"מ [פ"ח הי"ג], המשכיר בית לחבירו והקדיש הדר מעלה שכר [להקדש] ובירושלמי דפרק מקום שנהגו [פסחים פ"ד ה"ט] מסיים, במה דברים אמורים בזמן שלא (הקדיש) [הקדים] לו שכרו, אבל (הקדיש) [הקדים] דר בו בחנם. והטעם, שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו וכן השיב ר"ת. והא דאמר פ' אע"ג [כתובות נ"ט ע"ב], שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש [דקדשה] משמע שאם אמר מעכשיו אינה קדושה. פריבר"א הטעם מפני שממשכן דומה למשכיר (שהקדיש) [שהקדים] לו שכרו שאינו יכול להקדישו. ואע"פ שבפ' הרבית [ב"מ ע"ג ע"ב] גבי רב מרי שמשכן לו גוי [בית] אחד, משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים [ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים] אפילו (הקדיש) [הקדים] שכרו. אומר הרי"ם מקוצי, דהקדש שאני דכתיב ביתו.
